שרטוט בשחור לבן – האדריכלים שנברגר

זה קרה בשנת 1990, פרסומת שהציגה חברת תכשיטים בגיליון של חברת התעופה הלאומית ׳אל-על׳ במטוסיה כמעט והציתה תבערה עולמית. החברה שבסך הכל ביקשה לקדם ביקוש ליהלומים בשילוב עם תיירות בארץ הקודש, הציגה על גב הגיליון שכרזה בה נראה הר הבית כשבמרכזו הדמיה של בית המקדש היהודי בנוי לתפארה.

העולם המוסלמי רעש וגעש. ׳המזימה הישראלית׳ לבניית בית המקדש והשמדת המסגדים שעל ההר הקדוש הפכה בדמיון המזרחי הפורה לעובדה קיימת, וגינויים החלו לזרום לירושלים ממספר מדינות.

במקרה הזה מדובר היה במודעה תמימה, אבל בכמה וכמה מקרים קודמים, החזון הפרוע הזה, הפך לתכנית ממשית על שולחן השרטוטים במה שנודע בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים כ׳קרב על דמותו של הכותל׳.

מי לא השתתף בקרב הזה? אדריכלים ולאומנים, מדינאים ודיפלומטים, כהני דת וסוכני חרש, נאבקו זה בזה בשאלת דמותו של האתר היהודי הכי חשוב בעולם, הממוקם במקום הכי רגיש בעולם.

בשש השנים שאחרי המלחמה ההיא נחתה על שולחנם של מהנדסי עשרות ועדות ממלכתיות ועירוניות שורה ארוכה של תכניות הזויות יותר ופחות שביקשו לעצב את דמותו של האתר בצורות שונות.

המאבקים היו משולשים ומרובעים. היו כאלו שרצו להפוך את השטח לשטח של גאווה לאומית, היו שרצו להפוך אותו לאתר זיכרון, אדריכלים מסויימים רצו להפוך אותו לסמל של התרסה חילונית וחלק מהמדינאים רצו לשלב בו מוטיבים מדתות אחרות.

ואז הגיע ר׳ יוסף שנברגר. יהודי חרדי, אדריכל מחונן, מקורב לחוגי הקנאים ואדם ירא שמים שסיים את הויכוח באבחת הברקה אחת.

■

כעשרה מיליון איש מגיעים מדי שנה לכותל המערבי, מכל הסוגים, מכל המינים. הרבה מהם יהודים יראים המגיעים להתפלל ליד שריד בית המקדש, ורובם תיירים לרגע – ישראליים וזרים.

התיירים שוהים בעיקר במפלס העליון והמוגבה של הרחבה, ואילו המתפללים שוהים במפלס התחתון המחולק לשניים – עזרת הגברים ועזרת הנשים. שורה של טקסי-מדינה נערכים באופן קבוע במפלס העליון, המערבי. בין המפלסים ישנו חיץ בדמות גדרות אבן, מתכת ושרשראות ברזל שמבדילות ביניהם.

עד כאן הכל מוכר וידוע.

מי חשב על הפיצול בין המפלסים? מי תכנן וביצע את ההפרדה הזו, ולשם מה היא נוצרה? מה רע במשטח ישר וברחבה אחת גדולה – מאבני הכותל ועד המדרגות העולות לרובע היהודי?

הנה פיסת היסטוריה, למי שלא בקי בתולדות דברי אתר הכותל של ימינו.

ימים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים שבה נכבש הכותל מחדש, בשבועות תשכ״ז, נפתחו שערי העיר העתיקה לתנועה חופשית של תושבי ישראל. יותר ממאתיים אלף איש הגיעו בהתרגשות רבה לבקר באזור, שהכניסה אליו נמנעה מהם במשך קרוב לשני עשורים.

הרשויות לא היו ערוכות להתמודדות עם כמות מבקרים עצומה כזו, והמהומה הייתה רבה. היה ברור שנדרשים כללים וסדרים חדשים להתנהלות במקום, תוך תשומת לב גם לערכו ומעלתו התרבותית. בח׳ בתמוז תשכ״ז חוקקה הכנסת את ׳חוק השמירה על המקומות הקדושים׳. האחריות למתחם הכותל המערבי, סדריו, תחזוקתו וניהולו עברו מן הרבנות הצבאית אל משרד הדתות שבראשותו עמד השר זרח ורהפטיג ז״ל, חבר המפד״ל.

המקום עדיין לא היה מפותח ולא מותאם לקליטת ציבור גדול.

בקיץ באותה שנה החל חיל ההנדסה בהתקנת פנסים וזרקורים ברחבת הכותל, כדי שאפשר יהיה לשהות בה גם בלילה. ראש הממשלה לוי אשכול הורה על הריסת בתיה של שכונת המוגרבים הסמוכה, האזור שוטח כולו והפך לרחבה ריקה, חסרת צורה, ונעדרת מוטיבים ארכיטקטוניים כלשהם. במשך מספר חודשים שימש החלק הדרומי של רחבת הכותל (שהיום הוא עזרת הנשים), כעזרת גברים, ואילו החלק הצפוני שהיה אז מוגבה יותר שימש כעזרת נשים. בהמשך הוחלט ליישר את השטח הצפוני המוגבה, וכל העפר, הפסולת ושברי האבנים שמתחת לבניין ׳המחכמה׳ (המבנה שצמוד לכותל מצדו השמאלי) עד לקשת וילסון, פונו.

בתקופה זו התמנה האדריכל ר׳ יוסף שנברגר ז״ל ליועץ שר הדתות לפיתוח רחבת הכותל. "המדינה, שזיהתה את הפוטנציאל הגדול של המקום כמוקד תיירותי מהשורה הראשונה, ביקשה להרחיב את המגרש שמכונה כיום ׳רחבת הכותל׳ ולהכשירו לקליטת ההמונים״, מספר אחיינו, ר׳ יהודה שנברגר. אביו, ר׳ יצחק שנברגר, ניהל את משרד האדריכלים של הדוד. ״אף אחד לא חשב אז שיש צורך בבידול בין סוגי האוכלוסיות והמגזרים שיגיעו לבקר או להתפלל בכותל. מי שנקרא אל הדגל היה הדוד שלי, ר׳ יוסף. שר הדתות הכיר אותו היטב, עוד מאז שתכנן מחדש את אתר ציון הרשב״י במירון.

״הדוד נלחם בעור שיניו ודרש שרחבת הכותל תתוכנן כמו שמתאים למקום קדוש, ולא כאתר תיירות. הוא נאבק מול הגורמים הממסדיים, שלא יהיו במקום קיוסקים וחנויות מזכרות, כדי שמקום התפילה המקודש לעם היהודי לא יאבד את צביונו. כנגזר מחשיבה ייחודית זו, החליט לבצע את החלוקה בין המפלסים. למעשה, הוא רצה להגביה את המפלס העליון עוד הרבה יותר, אבל הממונים עליו לא הסכימו. הם גם לא רצו הפרדה בין נשים לגברים, אולי בהשראת התמונה העתיקה של הכותל שבה נראים מתפללים בודדים ברחבה, ללא כל מחיצה.

״אבל הדוד שהיה יהודי תלמיד חכם גדול וירא שמים, נלחם במגמה הזו בכל כוחו. בעיתוני התקופה אף עוררו התנגדותו והמאבק שניטש בינו לבין הממשלה סנסציה תקשורתית. הוא הציב מחיצות ברזל שחצצו בין עזרת הגברים והנשים, והוא גם הצליח להכריע את מתנגדיו וקבע כי המפלס שמיועד לתיירים ולצופים, לטקסים ולאירועים השונים, יהיה מוגבה ומופרד, ואילו הרחבה שמוקצית למתפללים תהיה נמוכה יותר. בכך תיווצר אבחנה נכונה וראויה בין מקום התפילה ובין אתר התיירות. באותה תקופה וגם לאחריה הוא בילה בכותל לילות כימים במטרה להוציא מתחת ידיו תכנון מושלם. הוא חרג מההיבטים המקצועיים ופעל אך ורק לפי ההנחיות ההלכתיות, כדי שלא לפגוע חלילה בקדושת המקום״.

גרמני וקנאי

ר׳ יוסף, יליד פרנקפורט, קיבל את תואר האדריכל שלו בדרמשטדט שבגרמניה. בסוף שנת תרצ״ג סיים את לימודי האדריכלות וההנדסה, כשהוא בן עשרים ואחת.

״היטלר עלה לשלטון בתרצ״ג״, מספר אחיינו. ״אחת התקנות שקבע הקנצלר הנאצי הייתה כי סטודנטים יהודים שלומדים באוניברסיטאות ובמכללות חייבים להיבחן בשבתות. זה היה עוד ביטוי לאיבה הגלויה ולשנאה הפתולוגית שלו ליהודים. יוסף, שכבר היה אז לקראת תום לימודיו, עמד בפני דילמה לא פשוטה וניסיון לא קל. אם לא ייבחן, הרי שלא יקבל את תעודת הגמר וכל עמלו ולימודיו יהיו לשווא. אבל כמי שקיבל חינוך יהודי שורשי ועמוק, החליט שלא לוותר. הוא ושניים מעמיתיו לספסל הלימודים התבצרו בעמדתם והחליטו שלא יחללו את השבת בגלל המבחנים, גם במחיר הפסד וירידת ההשקעה לטמיון. לא כולם היו חזקים כמותו: סטודנטים יהודים אחרים, שאמונתם הייתה רופפת יותר, התקפלו ונבחנו תוך חלול שבת.

״שלושה חודשים לאחר מכן, נקבע מועד חדש למבחנים והפעם, למזלם, היה זה באמצע השבוע. יוסף וידידיו מיהרו לגשת למבחן ועמדו בו בהצלחה. לאחר שהגיש את עבודת הגמר שלו, שגרפה מחמאות מהמרצים, קיבל יוסף את התעודה המיוחלת על סיום לימודיו בהצלחה רבה.

״שנים מאוחר יותר״, מספר ר׳ יהודה, ״פגש הדוד שלי אדריכל חילוני שהתגורר ברמת גן, והיה גם הוא חניך אסכולת האדריכלות בדרמשטדט. באותה עת כבר התפרסם ר׳ יוסף כאחד האדריכלים המפורסמים בארץ. אותו אדריכל, לעומת זאת, לא נחשב למישהו מהשורה הראשונה בלשון המעטה. ׳אני זוכר', אמר לו האדריכל בשמץ של קנאה והערכה בלתי מוסתרת, ׳שהתעקשת לשמור שבת במכללה, ולא לעשות את המבחן. והנה, לא הפסדת כלום׳… הדוד השיב לו: ׳אכן, משמירת שבת לא מפסידים כנראה…׳

ואם הזכרנו את נושא שמירת השבת, מציין האחיין כי לא אחת נזקק הדוד לשירותיהם של אנשי מקצוע בתחום ההנדסה והתכנון, שלא נמנו עם ציבור שומר המצוות. לעתים היה מדובר במשימות דחופות במיוחד אבל הדוד התנה עמם תנאי קודם למעשה, כי אסור להם לבצע בשבת שום פעולה הנוגעת לעבודה שהוא מזמין, ויהי מה.

"היה לדודי מכר נוסף שהיה אדריכל בגרמניה״ נזכר ר׳ יהודה בפרט נוסף, ״פעם כאשר השניים נפגשו, סיפר לו החבר על ההון הרב שהוא גורף מעבודתו. הדוד לא התפעל מכך. לו רצה, יכול היה להרוויח הון תועפות בזכות כישרונותיו וניסיונו העשיר. אבל הוא העדיף להקדיש את עיקר משאביו לכל מה שקשור לאידישקייט, אף על פי שהדבר גזל ממנו המון זמן וכוחות במאבקים מול הבירוקרטיה הבלתי נלאית של הרשויות. העובדה שהיה איש תם וישר דרך, ואסרטיבי בכל הנוגע ליהדות, סייעה לו להשיג את מרבית יעדיו״.

בשנת תרצ״ה עלה ר׳ יוסף שנברגר ארצה עם משפחתו. תוך זמן קצר, עוד בתקופת המנדט, החל לעבוד כאדריכל במ.ע.צ. בהמשך, כשהוכרזה הקמת המדינה, פעל כסגן מנהל המחלקה לפיתוח ירושלים בסוכנות היהודית, ומאז שנת תש״י עבד כאדריכל עצמאי בירושלים. בהמשך היה חבר בוועדה לתכנון ובנייה בעיריית ירושלים, וכאמור שימש יועץ במשרד הדתות ובמקומות נוספים. כמו כן, שימש גורם מפשר בבניית ׳כביש רמות׳ ובזמן שיקום העיר העתיקה ואתרים נוספים, בהיותו איש-מקצוע המקובל על מוסדות השלטון ומי שזכה לאמון הציבור החרדי ומנהיגיו.

אחת הפעילויות המשמעותיות שלו הייתה שיקום מבני דת ברחבי הארץ, ביניהם שטח הציון של רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, בית הכנסת העתיק בברעם ובית העלמין בצפת, מערת המכפלה בחברון, חידוש אתר קבר רחל שבינתיים נבלע בתוך מעטפת הבטון, בית הכנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים בגרסה הראשונה שלו (עם קשת האבן ששימרה את ההרס הירדני), בית כנסת הרמב״ן מתחתיו ובית כנסת חב״ד הסמוך, ועוד בכל פעולותיו הוא נועץ בגדולי ישראל, ובהם מרנן הגרש״ז אויערבאך, הגרי״ז מבריסק, גאב״ד טשעבין, הג״ר בצלאל ז׳ולטי, כ״ק האדמו״ר ה׳נתיבות שלום׳ מסלונים זצוק״ל ועוד

עין של ילד

״בשנת תשי״ז״, ממשיך רבי יהודה לתאר, ״פרצה שרפה בל״ג בעומר במירון, ואחד החוגגים נספה. באותה עת שררה הזנחה נוראית במקום, כי הממשלה לא מצאה לנכון להתייחס לפיתוח האתר. בעקבות האסון, החליט משרד הדתות להקצות תקציב זעום לצורך שיפוץ האתר והרחבתו. המשרד פרסם מכרז שבו התבקשו אדריכלים להגיש את הצעתם לפיתוח הקבר. לדוד ר׳ יוסף, לא היה חשק לגשת למכרז. הוא ידע שהדבר יהיה כרוך בכאב ראש גדול, ונמנע מכך בשלב הראשון. אלא שהרב מבריסק שנודע על כך, שיגר אליו את אחד ממקורביו וביקש ממנו להתמודד הדוד נענה לבקשה, ונסע למירון מספר פעמים כדי לבדוק את התנאים והשטח. לאחר שלמד היטב את הפרטים הגיש את הצעתו, וזכה במכרז.

מרגע שהוא קיבל לידו את האתגר, הוא השקיע בציון הרשב״י את כל כשרונו. הרבה ממה שרואים כיום במירון זה פרי הגותו – המדרגות, הרחבה, הפיתוח הסביבתי. המוטו שעמד לנגד עיניו היה איך יהודים יוכלו להגיע בבטחה ובנוחות, ובעיקר שלא יישנה מקרה מחריד כמו זה שאירע בגלל הצפיפות והתנאים הירודים ששררו במקום עד אז. במשך חמש עשרה השנים הבאות הוא ליווה את כל מה שקורה במירון מההיבט האדריכלי והביצועי גם יחד".

הצלחתו של שנברגר במירון הזניקה קדימה את הקריירה שלו במשרד הדתות. שר הדתות זרח ורהפטיג ביקש ממנו להצטרף כיועץ למשרד ומאוחר יותר הטיל עליו את עיצוב רחבת הכותל המערבי, ובהמשך גם את האתרים הקדושים הנוספים. שנברגר ניצל את עבודתו במ.ע.צ ואת קשריו המסועפים עם השלטון כדי להביא לתוצאות הטובות והאפקטיביות ביותר לציבור המתפללים.

אחד המאפיינים באישיותו של ר׳ יוסף היה התעקשותו שלא לוותר על קוצו של יו״ד בהלכה במהלך הכנת התרשים האדריכלי. ב-1979 ביקש ממנו ראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק, לשמש קבלן ביצוע לתכנית שיקום בית כנסת החורבה. את התוכנית הגה אדריכל אנגלי בשם דניס לסדון, שתכנן באותן שנים את התיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון. ר׳ יוסף שנברגר הכין פרוגרמה בתיאום עם הרב הראשי של ירושלים דאז, הגאון רבי יעקב בצלאל ז׳ולטי זצ״ל, והצליח להשיג בחכמה את מטרתו – שהמקום ישמור על צביונו כבית כנסת, ולא יהפוך למרכז תיירותי נטו.

״כשטדי קולק בא לנחם את בני המשפחה לאחר פטירת הדוד, הוא סיפר להם בהערכה על הקשר ההדוק ועל הנחישות של ר׳ יוסף. ׳ניטשו בינינו ויכוחים וחילוקי דעות שונים. לי היו שאיפות אחרות. אבל הוא התעקש ולא ויתר מנימוקים ערכיים ואידיאליים שהנחו אותו – והוא ניצח אותי׳.

במשך ארבעים שנה ניהל ר׳ יוסף את משרדו. בתקופתו הוא תכנן אין־ספור פרויקטים. אחד האדריכלים שעבד במשרדו הוא ר׳ זלמן דויטש, ששירת אותו קרוב לעשור. לדבריו, ר׳ יוסף שהה ברוב הזמן מחוץ למשרד ומי שהיה אחראי על התכנון בפועל היה שותפו למשרד, ר׳ טוביה קץ שייבדל לחיים בשיחה ל׳משפחה׳ מפרטים אשתו חנה קץ, רבי יהודה שנברגר ור׳ זלמן דויטש רשימה נבחרת, מתוך המיזמים והמבנים שעברו דרך המשרד, כולם או לפחות מקצתם. מסתבר שירושלים ובני ברק וכך גם ערים אחרות, חבות לשנברגר את חזותן הנאה והרחבתן לתל תלפיות.

״בית לפליטות, קריית בנות, בנות ירושלים, בית יעקב, בית החלמה טלז סטון, ישיבת כוכב מיעקב – טשעבין, בית המדרש סלונים, קריית הרי״ם לוין בתל אביב, קריית מטרסדורף וישיבת תורה אור, בתי האבות נווה שמחה ושומרי החומות, שיכון פאג״י בירושלים, קרית פוניבז׳ באשדוד וישיבת גרודנא אשדוד, סמינר אור החיים בבני ברק, ישיבת פוניבז׳ בבני ברק ובתי אבות פוניבז׳, ישיבת אוהל שמעון ערלוי, ישיבת קול תורה, המרכזים הרפואיים שערי צדק הישן והחדש, מעייני הישועה, המרכזים החינוכיים של גור בערד שעודם בבנייה, בית המדרש סאטמר ברחוב יואל, בית המדרש תולדות אהרן ועוד…״

הייתה קרן אמריקנית שמימנה סכום גדול לשלושה מבנים: אור החיים, בית לפליטות ובית ספר. מנהלי הקרן דרשו כי ר׳ יוסף יהיה האדריכל שיבצע את תרשים המבנים. נוסף על כך הם התנו עם הנהלת בית לפליטות כי תבנה פנימייה ובית ספר בכספים שיועברו אליהם. ההנהלה הסכימה לכך. אחת מהפנימיות שנבנו קיימת עד היום ברחוב בהר״ן, והשניה מוכרת כ׳קרית בנות׳ ברחוב סורוצקין. בית הספר שהוקם הוא המוסד הוותיק ׳בנות ירושלים׳. כל התכניות של המוסדות האלו יצאו ממשרדו של ר׳ יוסף שנברגר.

״בטרם תכנון כל ישיבה או בית כנסת״, מספרת הגב׳ קץ, ״הדבר הראשון שעמד לנגד עיניהם היה הנושאים ההלכתיים והנוחות למתפללים – שהמבנה יהא מכוון נגד ירושלים ושהשמש לא תציק למתפללים או ללומדים בעת הזריחה ובפרט בשקיעה; שהכיור לנטילת ידיים יהיה ממוקם נכון ושהשירותים לא יהיו ממוקמים באופן שנוגד את ההלכה, ודברים כאלו. רק אחר כך, הוא נפנה לשרטט את צורת המבנה ואגפיו. לפני שנכנס בעובי הקורה, נהג להעביר שעות רבות במקום ולמד את כל נסיבותיו לעומק. כך למשל, כשתכנן לראשונה את אחת הישיבות, הוא נסע לתל אביב ושהה בישיבה מקומית במשך יממה שלמה. הוא ישב עם התלמידים, למד והתפלל עמם ואפילו אכל וישן במקום, כדי להבין היטב את צורכי הישיבה. הוא לא הסתפק בנתונים שנמסרו לו על ידי המנהל שהזמין את המבנה״.

בשונה מאדריכלים רבים, שלאחר שיצירתם הופכת לעובדה מוגמרת הם נעלמים מהזירה ומסתפקים בהנצחת שמם על שלט שדוהה עם השנים על חזית הבניין או באחד מאגפיו, ר׳ יוסף נהג להמשיך וללוות כל פרויקט, גם לאחר שהבניה הסתיימה. העבודה שלו לא נגמרה: נותרו עדיין מאבקים מול הרשויות והבירוקרטיה.

במהלך עבודתו שבע לא מעט מרורים, כפי שמציינת הגב׳ קץ. "אל תחשוב שזו עבודה קלה. תכנון של מוסד הוא תמיד דבר מסובך. הרבה פעמים יש בעיות כספיות, ודברים משתנים במהלך הבניה ודורשים תכנון מחודש. הביצוע תלוי באנשים אחרים, והם עושים טעויות ושגיאות, ולפעמים משנים לפי הראש שלהם, כי כך נראה להם טוב יותר. אין הרבה נחת במקצוע. כלפי חוץ מקצוע האדריכלות נראה מרשים ונחמד, אבל ההתנהלות מול הממסד ובעיקר מול מזמיני העבודה – מייגעת. זו אולי הסיבה שאף אחד מילדיי או מבניו של ר' יוסף לא המשיכה במורשת הזו. כולם פנו למקצועות אחרים…"

ר׳ יוסף המשיך כאמור ללוות את המיזמים במאור פנים, במקצועיות וברצון מופגן. ״כשבעלי או ר׳ יוסף פגשו תלמידים שלומדים באותם מבנים שתכננו, הם נהגו לשאול את הילדים או הנערים מה דעתם על התכנון. בדרך כלל הם זכו לתגובות נלהבות. אפילו נערים צעירים יודעים להנות מעבודה אדריכלית מושלמת ומתשומת לב לפרטים הקטנים״, היא אומרת.

עבודתו עם קהילות וחצרות הקנתה לו מקום של כבוד ואמון בחצרות גדולי ישראל. כך למשל, הרב מפוניבז׳ נהג להטביע נשיקה על מצחו של ר׳ יוסף בכל עת שפגש אותו, כאות חיבה על כל מה שעשה למענו. גם הגרב״ש שניאורסון זצ״ל, ראש ישיבת טשעבין, היה בין פוקדי משרדו של ר׳ יוסף באופן קבוע, כשביצע עבודות תכנון עבור הישיבה. מאוחר יותר, כשאחד הנערים לבית שנברגר ביקש להיכנס ללמוד בישיבה, זכר לו הגרב״ש חסד נעורים וקיבל אותו בזרועות פתוחות.

גם כ׳׳ק מרן ה׳לב שמחה׳ מגור, עוד בטרם עלה על כס ההנהגה, נהג להיוועץ בר׳ יוסף בכל ענייני הבניה של קריית הרי״ם לוין בתל אביב, ור׳ יוסף זכה לאמונו המוחלט על כל צעד ושעל. גם עם האדמו״ר בעל ה׳נתיבות שלום׳ מסלונים, עמד האדריכל שלנו בקשר תכוף וממושך בזמן שהנתיבות שלום ליווה את הקמת הישיבה ברחוב סלנט בירושלים, שר׳ יוסף תכנן אותה. עם הגרש״ז אויערבך היה לר׳ יוסף קשר הדוק במיוחד: הוא נהג לבוא בקביעות לשיעוריו של הגרש״ז ונועץ בו ברבים מספקותיו. בעת הקמת ישיבת ׳קול תורה׳ שר׳ יוסף תכנן, הוא לא הסתפק בעצם התכנית אלא אף דאג להשיג את המגרש שעליו נבנתה הישיבה וסייע לה לאורך כל הדרך.

הלקוחות של ר׳ יוסף שנברגר אהבו את עבודותיו. כל כך אהבו, עד שהתקשו להיפרד מהן בשעת הצורך… "בעלי, טוביה״, מספרת הגב׳ קץ, ״התבקש פעם לבצע תוספות בבית כנסת שיוסף היה מתכננו הראשון. טוביה הרגיש קרירות, כמעט אנטגוניזם, מצד מזמיני העבודה, ולא הבין למה. בשלב מסוים הבהיר להם כי הוא מתכוון להשתמש בחלונות הישנים של בית הכנסת ולקבע אותם בתוספת החדשה, והנהלת בית הכנסת נרגעה. הם כל כך נקשרו לבית הכנסת ולעיצוב שלו, עד שלא יכלו לשאת את העובדה שיהיה עליהם להיפרד מהחלונות הישנים… רק לאחר שהבינו כי אינו מתכוון למחוק את העבר בשום צורה שהיא, היחסים ביניהם התחממו״.

לא רק עבור הציבור החרדי תכנן ר׳ יוסף בתי כנסת. גס הציבור הדתי-לאומי נתן בו את אמונו, והפקיד אותו על בניית בתי כנסת בכפר עציון, בשעלבים, בקיבוץ לביא, בשדמות מחולה ובעוד יישובים.

״בשבוע שעבר בדרך מפה לשם עצרתי בקיבוץ כפר עציון״, כותב האדריכל מיכאל יעקבסון ברשימותיו. ״לא היה לי זמן להסתובב בקיבוץ אלא רק בבית הכנסת, מבנה שתכננו האדריכלים יוסף שנברגר וטוביה קץ, מבכירי מתכנני בתי הכנסת שפעלו כאן במחצית השנייה של המאה העשרים.

״הוא תכנן עשרות בתי כנסת שכל אחד מהם היה ייחודי. על אחד מהם, בקיבוץ בארות יצחק, כתבתי כאן לפני כחודשיים. והאמת שכל כך התרשמתי ממנו אז, שבעקבותיו ביקרתי בעוד שני בתי כנסת שתכנן, שהפעם אני מציג את הראשון שבהם. המאפיין המרכזי של בתי הכנסת שתכנן הוא הרצון ליצור בכלים מאוד פשוטים חוויה בביקור בבניין. יש כאן צניעות ופשטות, כלים לתחזוקה ותפעול, תוך שימוש בחומרי בנייה זמינים ומקומיים ושילוב אמנות בבנייה.

"המשותף לכל עבודותיו הוא הרצון ליצור באמצעים פשוטים וצנועים מבנים שהם לא רק עונים על ייעודם, אלא מותירים רושם בקרב המבקרים בהם ונחקקים כסמל בזיכרון. בית הכנסת בבארות יצחק הוא מהמוצלחים שבהם.

״הכנסיות תופסות מקום נכבד בסדר היום העיצובי של אדריכלים בעולם המערבי, אך דווקא אצל עם הסגולה הידרדר תכנון מבני הדת לשפל המדרגה. היו בתי כנסת מפוארים וגרנדיוזיים בגולה שתוכננו ברובם על ידי אדריכלים שאינם יהודים. לעומתם, בארץ, במאה העשרים, תכננו האדריכלים המקומיים בתי כנסת שבהם נעשה שימוש במשאבים מצומצמים ביותר, מבלי להפריע ליצירת מבנים מרשימים וייחודיים שרוממו את המבקר בהם מחיי היומיום.

״מבני דת הם הזדמנות לאדריכלים להביע יצירתיות באופן כמעט חופשי. יש כאן עיסוק לא רק בנושאים רוחניים או פרטים דקורטיביים, אלא גם במושגים כמו מגדר, מעמד חברתי והיחס בין אדם למקום. בעולם, ממשיכים אדריכלים לנצל את ההזדמנות וכך גם עשו בארץ עד לפני כמה עשורים. טוביה קץ ויוסף שנברגר הם כמה מאותם אדריכלים מודרניסטיים שיצרו מבני דת מעולים״. ■

מקווה או בריכה?

מהפכת העיצוב של המקוואות בארץ

אתגר מיוחד עמד לפני האדריכל ר׳ יוסף שנברגר, והוא נושא הקמת המקוואות. 'מקווה זופניק', הוא אחד מני רבים.

״אבי והדוד שלי עמלו רבות על הקמתו", מספר ר׳ יהודה שנברגר, "הם נועצו כמובן עם הבד״צ העדה החרדית, אבל הדוד היה בקי גדול בענייני מקוואות. אם עד אותה עת המקוואות בירושלים וביתר חלקי הארץ, היו מעוצבים באורח מרושל, העיקר ׳לצאת ידי חובה; הרי שמאז שהדוד לקח פרויקטים כאלו לידיו, הנורמה השתנתה. הוא ביקש להוכיח נגד המערערים, כי ניתן להקים מקוואות מפוארים, אסתטיים ומרשימים, ואין הדבר בא כלל על חשבון הטהרה בישראל. כל מגמתו הייתה להרבות טהרה. כמובן, אין להשוות את המקוואות בימינו לאלו של אז, אבל בכל זאת היה חידוש בדבר. ר׳ יוסף הוא זה שהטמיע את החידוש המהפכני.

״נוסף על כך חיבר בהמשך חוברת מיוחדת ומקיפה בנושא מקוואות, שגם נקראת ׳מקוואות', המשלבת ידע היסטורי, הלכתי וטכני בעניינים אלו, ומתאימה לאדריכלים ולמורי הוראה. כיום משמש החיבור שלו אלמנט בסיסי ותשתית הלכתית לכל אדריכלי המקוואות וקבלניהם, המשתמשים בו לצורך הכנת תכניות. אגב, אביו של ח״כ דוד רותם, ר׳ שכנא רוטנברג ז״ל, שהיה מהבכירים במשרד הפנים, קיבל פעם תקציב להקמת חמישה עשר מקוואות שהועברו לרשויות המקומיות בארץ. התנאי שר׳ שכנא הציב להן היה, כי הם צריכים לקחת את הדוד שיתכנן את המקווה. בכך ידע כי המקווה יהיה מהודר הלכתית וגם ויזואלית והוא יוקם על הצד הטוב ביותר״.

אחד המקוואות המפוארים שהקים היה עבור הגר״י נויבירט זצ׳׳ל, בעל מחבר ׳שמירת שבת כהלכתה׳ בשכונת ׳בית וגן׳ שבה התגורר. הגר״י ידע כי הוא יכול לסמוך על ר׳ יוסף הן בהיבט ההלכתי והן בזה המקצועי והטיל עליו את המשימה. אגב, הרבנית נויבירט שתבלחט״א התגייסה להשיג את הכספים להקמת המקווה וכיתתה רגליה מנדיב אחד לשני כדי לגייס את הסכום הנדרש.